שני התחומים שבהם אני מציע את שירותיי, ושבהם בחרתי להתמחות בלימודיי הגבוהים – הלשון העברית והתנ"ך – קשורים זה בזה בעבותות של ברזל. התנ"ך הוא מקור חיותה של הלשון העברית: הוא הרובד ההיסטורי הראשון של השפה, ראשית התפתחותה ועיקרה.
בעשרים וארבעת ספרי המקרא מצוי עושר לשוני אדיר שהשפה העברית מתבססת עליו. רוב רובם של פרשני המקרא עסקו בין היתר בענייני לשון ובדקדוק של לשון המקרא וכותבים מכל הדורות השתדלו לאמץ את הסגנון המקרא בשירים, בפיוטים, בספרות עיונית ופרוזאית וביצירות ספרותיות רבות.
עיסוק בהכרעות לשוניות מחייב בקיאות רחבה בלשון המקרא (וגם בלשון חכמים), שהיא אחת הסמכויות לענייני לשון (ראו במאמר הזה). אני גאה להחזיק בידי האחת את ספר הספרים ובשנייה את קולמוס העורך ולשלב את השניים – כי אין שילוב ראוי מזה.
ראו עוד בנושא זה במאמר הסמכויות לענייני לשון ובמאמר מדוע חשוב שעורך לשון יהיה בקי במקורות היהדות?