הסמכויות השונות לענייני לשון

כעורך לשון, אני שואב את הכרעות הלשון שלי משלושה מקורות עיקריים, הקשורים זה בזה בקשר אמיץ:

  1. ספרות המקרא וספרות התנאים – או במילים אחרות, התנ"ך והמשנה (בעיקר). מדובר בשני רובדי הלשון הקדומים ביותר של העברית ובבסיסה של השפה. עושר לשוני עצום אצור בשתי יצירות ספרות אלו והן משמשות דוגמה ומופת ללשון התקנית על כל ענפי הלשון: מערכת הצורות ונטיות הפועל מושתתת כמעט כולה על מה מצוי בלשון המקרא ובלשון המשנה; תורת הניקוד העברית מחקה כמעט בכול את הניקוד המקראי המשתקף בנוסח המסורה; מילות הקישור התקניות הן מילות הקישור המצויות בשתי לשונות אלו; ענייני סגנון מוכרעים לפי הנוהג השולט בהן ועוד ועוד. אומנם, קיימות לא מעט אי-סדירויות בדקדוק, בכתיב ובניקוד של המקרא והמשנה, וצריך להכריע ביניהן. כאן נכנסת לתמונה האקדמיה ללשון העברית.
  2. האקדמיה ללשון העברית – המוסד העליון במדינת ישראל לענייני הכוונת הלשון בימינו. האקדמיה, בין שאר פעילויותיה, קובעת את התקן של השפה – כלומר את כללי הלשון הנורמטיביים. היא קובעת את כללי הכתיב, הניקוד, תצורת השם והפועל התקינה, שימוש נכון במילות יחס, הדרכים התחביריות התקניות ועוד. האקדמיה ממעטת לעסוק בענייני סגנון – כלומר בבחירה של מבעים חלופיים בשפה שאינם מערבים שאלות דקדוקיות – ואת החסר הזה ממלאת ספרות תיקוני הלשון.
  3. ספרות תיקוני הלשון – מדובר בספרות ענפה שפיתחו מדקדקים ואנשי לשון כדי להטמיע את הלשון הנורמטיבית (התקנית) וכדי לעקור מהשורש שיבושי לשון. ולא רק בענייני דקדוק עוסקת ספרות זו – היא מכוונת את הקורא גם ובעיקר בענייני סגנון: בבחירת מבעים וביטויי לשון על פי הנהוג במקורות, במיגור תופעות של תרגומי שאילה מלשונות זרות, בתיקון של ניבים וביטויים משובשים וכן בייעוץ לדרכי ביטוי קולחות וקליטות.