רבים רואים בעריכת הלשון תיקון של טעויות תחביר ודקדוק על פי לשון התקן הממוסדת, ותו לא. אולם למעשה את עריכת הלשון מכתיבים מגוון שיקולים, ותקינות לשונית היא רק אחת מהם.
שיקולים נוספים שעל העורך להביא בחשבון הם פונקציונליות של מבעים, איזון וגיוון, נוחות, הרמוניה ואסתטיקה. על העורך לוודא כי תיקוני הלשון אינם באים על חשבון שיקולים אחרים, ואינם פוגעים, למשל, בבהירות הטקסט, בקישור הנכון שבין המבעים שבו, בדיוק שלו, בהקשר הספרותי הרחב שבו הוא משמש ובאופן שבו יש לפרש אותו. על העורך להתחשב גם במוען של הטקסט (הכותב שלו) בנמען (קהל היעד), ובבמה שבה הוא מתפרסם (עיתון, ספר ילדים וכולי).
נדגים את הדברים בשני תיקוני לשון הנדחים מפני שיקולים אחרים. את הצירוף "בגלל ש", למשל, יש לתקן תיקון גורף בהגדרה מדעית בטקסט אקדמי, אולם אם הוא נתון בציטוט ישיר בספר ילדים ונוער, למשל, יש לחשוב פעמיים לפני שממירים אותו בצורה תקנית. אולי כדאי להשאיר את הצורה ה"שגויה" על תילה, מכיוון שפעמים רבות הציטוט הישיר נועד לייצג את לשון הדיבור הטבעית כדי לשוות ליצירה אמינות ואותנטיות.
דוגמה נוספת לתיקון שיש לחשוב פעמיים לפני החלתו, אם כי הוא קשור בסגנון ובניסוח ולא בדקדוק, היא השימוש ב"פועלי פקק", שעורכי לשון מרבים להתמודד עימם. מדובר בפועלי עזר המצטרפים לשמות עצם (לשמות פעולה, על פי רוב) ומתארים פעולה אחת: "עושה שימוש", "מכניסות תיקונים", "מבצע סריקה". עורכי לשון רבים מקצצים בצדק מבעים עודפים כאלה לפועל אחד מדויק: משווה, מתקנות, סורק. מצד עצמו הנוהג הזה הגיוני ונכון, אולם אין הוא כלל ברזל, ובמקרים מסוימים כדאי לחרוג ממנו. למשל, כאשר מבקשים בטקסט עיוני לתאר מגוון גורמים לתופעה אחת, אין לתקן את המשפט "נאום הנשיא תרם לתסיסה בקרב מתנגדיו" ל"נאום הנשיא התסיס את מתנגדיו". תיקון כזה יחטא לאמת, משום שהוא יוצר רושם שיש גורם אחד בלבד לתסיסת המתנגדים, ואילו מהניסוח המקורי משתמע כי ייתכנו גורמים נוספים לכך. התיקון אינו מומלץ מסיבה נוספת: הוא מְשַׁווה לקֶשר בין הגורם לבין התוצאה אופי החלטי מדי, ואילו הניסוח המקורי מציג אותו בלשון מסויגת.
מטבע הדברים, השיקולים המנחים בטיפול בלשון הטקסט ערוכים לפי סדרי עדיפויות שונים בקרב עורכים שונים, ואני אחתום בעיקרון רחב הכולל כמה שיקולי עריכה עיקריים, ולטעמי הוא יסוד גדול בעריכה של כל טקסט: כל זמן שתיקון השגיאות בטקסט והעמדתו על פי כללי הלשון והדקדוק אינם פוגעים במטרת הטקסט, בכוונת הכותב, בהתאמת הטקסט לסוגה המתבקשת, בפונקציונליות שלו, בקריאות ובבהירות שלו וביכולת של קהל היעד להבין אותו כהלכה, אין כל סיבה שלא להיצמד ללשון התקנית והנכונה, שתרומתה לטקסט חשובה לא פחות מזו של יתר שיקולי העריכה, ובלבד שתתיישב עימם.