קראתי פעם במדור הפלילים שבאחד העיתונים: "השוטר ירה במחבל, שנוטרל מייד". מה? המחבל נוטרל? אז למה ירה בו השוטר? הפכתי את העמוד, ובמדור הצרכנות קראתי עוד משפט מעניין: "מנהל הסופר יצא אל הצרכן, שקיבל את מבוקשו". אם הצרכן קיבל את מבוקשו, לשם מה יצא אליו המנהל?
התשובה ברורה. לא לאחר שנוטרל המחבל ירה בו השוטר ולא לאחר שקיבל הלקוח את מבוקשו יצא אליו המנהל, אלא ההפך בדיוק: השוטר ירה ואז נוטרל המחבל, המנהל יצא ואז קיבל הלקוח את מבוקשו. הקשר הלוגי הזה של רצף זמן מובע במשפטים האלה בפסוקית זיקה המשועבדת למשפט עצמאי. אבל בעברית נכונה הזמן שבו מתרחש האירוע הנזכר בפסוקית זיקה אינו יכול להיות מאוחר מן האירוע שבמשפט העיקרי. לכן יש לתקן את המשפטים ולכתוב אותם באיחוי: השוטר ירה במחבל, וזה נוטרל מייד, המנהל יצא אל הצרכן, וזה קיבל את מבוקשו.
המבנה השגוי שבתחילת המאמר נקרא פסוקית זיקה ממשיכה, והוא נפוץ מאוד בלשון העיתונות, במיוחד במדורי הספורט: "רביבו מסר הכדור לחזן, שגלגל פנימה". בהקשרים כאלו נדרשים הכותבים לתאר רצף של פעולות שבאות בתכיפות זו אחר זו, ולא פעם הם נופלים בפח ומשתמשים בפסוקית זיקה ממשיכה.
יש מי שטוען שפסוקית כזאת יש לה סימוכין מן המקורות, כמו בפסוק: "יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין רָע עַל־הַבִּרְכַּיִם וְעַל־הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא־תוּכַל לְהֵרָפֵא" (דברים כח, לה). כלומר ה' יכה קודם, ואתה לא תוכל להירפא בהמשך. אך למעשה, הפועל "לא תוכל" אינו מורה על עתיד. הוא מורה על הווה תמידי, הווה על זמני. בלשון ימינו נאמר: "ה' יכה אותך בשחין שאי אפשר להירפא ממנו". מכאן שאין כאן עבר ועתיד ואין פסוקית זיקה ממשיכה, לא בפסוק הזה ואף לא במקרא כולו. זה שיבוש שכדאי להימנע ממנו. אמצו בהקשר הזה אך ורק את המשפט המחובר. אין טוב ופשוט ממנו.