הגהה – מה זה?

המונח 'הגהה' פנים רבות לו, ויש שיטות שונות בעניין מה שנכלל בו. פירושו הבסיסי הוא קריאת טקסט לשם תיקון ליקויים בו, בעיקר ליקויים בכתיב ובפיסוק, וגם לשם מעט תיקונים תחביריים (כמו התאם במין ובמספר). יש המרחיבים את מלאכת המגיה גם לעניינים חוץ לשוניים כמו סידור מבנה העמוד, וידוא תקינות המספור ובדיקות גרפיות נוספות.

ההגהה נבדלת מעריכת הלשון בעיקר בהיקף שלה: עורך הלשון יבקש לאתר שיבושים בטקסט מכל ענפי הלשון, בעוד שהמגיה יסתפק בעיקר בנכונות הכתיב והפיסוק, שקרובים להיות עניינים גרפיים מעניינים לשוניים. מלבד זה, ההגהה תבוא לאחר עריכת הלשון, כשלב אחרון בגימור הטקסט.

מאין באה המילה? "הַגָּהָה" גזורה מן השורש נג"ה, שבו האות השלישית ה"א היא עיצורית (וזו הסיבה לדגש בסוף המילה "מַגִּיהּ"). בעצם היה צריך להיכתב ולהיאמר 'הַנְּגָהָה', אך הנו"ן נבלעה כדגש חזק בתוך עה"פ (האות הראשונה של השורש) כמו במילים הַסָּעָה (משורש נס"ע), הַפָּלָה (משורש נפ"ל). משמעות השורש היא הבהרה והארה, כמו בפסוק המקראי "ה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" (שמ"ב כב, כט).

בלשון חכמים משמש הפועל 'מגיה' לציון המשמעות הידועה בימינו: "אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת בַּמּוֹעֵד, וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת" (מועד קטן ג, ד). הקשר של הפועל החז"לי למשמעות השורש מן המקרא הוא כפול: ההגהה נעשית לאור הנר, והיא גם מאירה את הכתוב ואת עיני הקורא.