נהוג להבחין בין שלושה סוגי משלבים: נמוך, בינוני וגבוה. יש שטועים לחשוב שכל דרכי הניסוח מן המשלב הגבוה הם תקינים בהכרח. ובכן, טעות בידם.
שיבושי לשון רבים, ואף אסתכן ואומר רוב שיבושי הלשון, נתפסים כשפה גבוהה ומליצית, אף על פי שאין הם תקינים.
הינה כמה דוגמות לכך על קצה המזלג:
אין לומר: "החנות בה ביקרנו היום" אלא החנות שביקרנו בה היום.
אין לומר: "קטפתי מספר אגסים" אלא קטפתי כמה אגסים.
אין לומר: "במידה וירד שלג, יתבטל הטיול" אלא אם ירד שלג, יתבטל הטיול.
אין לומר: "הוא השתמש במטאטא על מנת לנקות את הבית" אלא הוא השתמש במטאטא כדי לנקות את הבית.
נימוקו של כל אחד מן התיקונים שלעיל מצוי בצידו. למשל, בצירוף על מנת יש להשתמש רק כאשר מדובר במשמעות של בתנאי ש: "שילמנו על מנת שניכנס לקונצרט", שכן זו משמעותו המקורית בלשון המשנה.
תפקיד עורך הלשון בהקשר הזה הוא להבחין בין לשון גבוהה ללשון תקינה ולא לטעות ולהחשיב אותן כמושגים חופפים, וכן להכפיף את המשלב של הטקסט בפני תקינותו ולהעדיף מבעים נורמטיביים על פני שיבושים מלשון "גבוהה".
ראו עוד בנושא זה במאמר אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה