אחת הסוגיות המעניינות בעריכת לשון היא ההתמודדות עם "חידושים" למיניהם. במקומות רבים מוצאים כל מיני דפוסי לשון מיותרים ומשובשים שדחקו הצידה מרכיבי לשון מיורשת לשון המקורות שהם חיותה של השפה. דוגמה לכך הן המילים הנגזרות מתואר הפועל "מייד": "יש להגיש את הטפסים באופן מיידי", "המסיבה תיערך מיידית לאחר הטקס". הצורות האלו, "מיידי" ו"מיידית", הן צורות חלולות וסתמיות שאין כל הצדקה לקיומן. באותו אופן אפשר לומר פשוט: יש להגיש את הטפסים מייד, המסיבה תיערך מייד לאחר הטקס.
עוד דוגמה היא המילה "בהדרגתיות". לשם מה יש בה צורך? הרי היא נגזרת מתואר הפועל בהדרגה, שמוסר בדיוק אותה משמעות, ודי בו. נדגים גם ממילות הסיבה: המקרא מציע לנו צורה קצרה, פשוטה ויפהפייה להבעת סיבה, והיא המילה כי. אך עם הזמן גברה תאוותנו ולא היה במילה זו כדי להשביע אותה עד שהמצאנו כל מיני מוטציות לשוניות כמו "מאחר ו" ו"בגלל ש". גם מילית התנאי אם הקצרה והקולעת הוסגה אחור, ואת מקומה תפסו "מילות קישור" שנולדו בחטא ממש: "במקרה ש" ו"בהינתן ו", וחמורות מכך: "במידה ו" ו"במידה ש".
ויש להבהיר: אין כל רע בלשון יצירתית. להפך: הפרודוקטיביות של השפה מוכיחה את חיותה. אך אין להשליך אחר גוונו את מה שהורישה לנו לשון המקורות וללכת שולל אחרי כל המצאה שנכנסת לאופנה בלי שיהיה בה צורך ויוצאת ממנה כלעומת שבאה.