סגנון לשוני ועריכת לשון

למונח "סגנון" בהקשרו הלשוני הגדרות רבות המבוססות על תפיסות לשוניות שונות. 

לפי חלק מהשיטות, סגנון הוא האופן הלשוני שבו אדם בוחר להביע תכנים סמנטיים מופשטים. לשם המחשה, נדמיין לעצמנו שקניתי חולצה. אני יכול לומר: יש לי (את) החולצההחולצה בבעלותי או החולצה שייכת לי. כל המשפטים האלה מעבירים בדיוק אותו המסר, אבל מבניהם התחביריים שונים זה מזה. זה בדיוק הסגנון: בחירה בין מבעים חלופיים בשפה לצורך הבעת מסר שווה פחות או יותר. 

הסגנון והעריכה נפגשים כאשר אנו נתקלים במבעים חלופיים שאינם תקינים. בכל שלושת המשפטים שהצגנו בדוגמה הקודמת אין בעיית תקינות: המשפטים הללו כשרים ונורמטיביים לחלוטין. אבל, אם יתחשק לי פתאום לכתוב "יש לי את החולצה", יבוא עורך הלשון וימחק את המילה "את", בנימוק שבעברית של ימינו אין מקדימים "את" לנושא המשפט (זו גם הסיבה לסוגריים במשפט המודגש הראשון במאמר זה). ודוגמה נוספת: כל הביטויים התחביריים להלן יתקבלו בברכה אצל מדקדקי הלשון: הבית שעברתי אליו, הבית שאליו עברתי, הבית אשר עברתי אליו, הבית אשר אליו עברתי. אבל הצירוף "הבית אליו עברתי" אינו נכון, שכן חסרה בו שי"ן הזיקה שמקשרת בין פסוקית הלוואי-זיקה (אליו עברתי או עברתי אליו) ובין החלק העיקרי (הבית). על אותו משקל יש לומר, למשל: המספר שאליו הגעתם איננו מחובר. תמיד בצירוף שי"ן הזיקה.

תפקידו של עורך הלשון בתחום הסגנון יכול להיות רחב אף יותר אם הוא מתבקש לשנות את רמת המשלב בטקסט. במצב כזה אין די בהבחנה בין תקין ללא תקין, אלא נצרך גם סיווג של המבעים לפי המשלב הלשוני שלהם. דרך משל, המבע חולצתי והצירוף החולצה שלי כשרים שניהם, אך מבחינת המשלב, בלשון ימינו נתייחס לצורה הראשונה כמייצגת משלב גבוה מזה של השנייה. עורך שמבקש להעלות את רמת הטקסט, יבחר בצורה הראשונה דווקא.

סיכומו של עניין: תפקיד העורך מנקודת מבט סגנונית הוא לעקור מבעים שאינם תקינים (חוץ מבמקרים שבהם השגיאה הלשונית היא אלמנט ספרותי מכוון) ולהחליפם במבעים נורמטיביים, ובמידת הצורך גם להחליף בין מבעים מכמה משלבי לשון.

ראו עוד בנושא זה במאמר המגוון הלשוני בשפה העברית