הגיוון הלשוני בשפה העברית

כל דובר עברית יוכל להבחין בדרכים מילוליות שונות המצויות בעברית שבהן אפשר להביע את מה שרוצים להביע. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במילים נרדפות: שמש-חמה, עץ-אילן, כאן-פה, לבן-צחור וכולי. אך גם בענפי הלשון האחרים יש גיוון ועושר לשוניים: אפשר לבחור בין "ספרי" ובין "הספר שלי" (מורפולוגיה), בין "המנהל שעבד כאן" ובין "המנהל אשר עבד כאן" (תחביר), בין "שימחתיו" ובין "שימחתי אותו" (מורפולוגיה), בין "נישואים" ובין "נישואין" (הגה). הבחירה בין מבעים אלו מכתיבה את סגנונו הלשוני של אדם (ולכך ייחדנו מאמר נפרד). 

מה מקור העושר הלשוני הזה? התשובה לכך נעוצה בקיומם של שני רובדי לשון היסטוריים של העברית: לשון המקרא ולשון חז"ל. כל אחת מהן העמידה מערכת דקדוק ואוצר מילים משלה (אם כי יש להן תכונות לשון משותפות רבות), ואנו ירשנו את שתיהן. 

לפיכך, לשוננו מעורבת ומשלבת שתי לשונות עתיקות (ונוספים עליה גם החידושים מלשון ימי הביניים ומלשון ימינו אנו). תפקידו של עורך הלשון בהקשר זה הוא כפול: מצד אחד, להעשיר ולגוון ולתבל את לשון הכותב בביטויים לשוניים משתי הלשונות זו בצד זו, ומן הצד האחר – להקפיד שלא לערב ביניהן בתוך צירוף אחד או בתוך צורה אחת. דרך משל: טוב יעשה העורך אם ישתמש בכינוי מושא חבור לצד מילית "של", כמו במשפט: "הלכתי לביתי ומצאתי את הספר שלו על השולחן". 

בכך שילב העורך את לשון המקרא (ביתי) ואת לשון חכמים (הספר+שלו). אבל, טעות היא להשתמש במילית הברירה "בין אם… ובין אם…" כמו במשפט: אני אבוא איתך לטיול, בין אם חגי יצטרף ובין אם לא". מדוע? כי המבנה התחבירי "אם… ואם…" הוא מירושת לשון המקרא, כמו בפסוק: "אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ לֹא יִחְיֶה" (שמות יט, יג), ואילו המילית "בין ש" משמשת בלשון חכמים דווקא, כמו במשפט: "בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן" (מסכת יבמות טז, ה). 

צירוף של השניים בתוך צורה אחת יוצר שעטנז של לשונות, ואין זה תקין. יש להחליט, לפיכך, אם לנסח את המשפט כך: "אם חגי יצטרף ואם לא", או כך: "בין שחגי יצטרף ובין שלא". הכרעה בעניינים כאלו מחייבת בקיאות בספרות המקורות העברית – בתנ"ך ובמשנה גם יחד.